מפעם לפעם, אני נכנסת לפייסבוק ובודקת אילו אירועים מעניינים מוצעים.
בשיטוטיי, נתקלתי בהזמנה לסיור בנוה צדק בעקבות סיפורי נשים.
התקשרתי לעופרה ברק (בסוף הפוסט, קישור לפרטים שלה),
תיאמתי הגעה למפגש עם עוד חברה וביום שישי המיועד, הגענו בשעה 9.00
למרכז סוזן דלאל, שם נפגשנו עם שאר הקבוצה ויצאנו לסיור.
עופרה נעמדת ליד ציור קיר , מדברת ומסבירה על היהודים ביפו, על הצפיפות בה ועל היציאה מחומות העיר.
נווה צדק, כך סיפרה, היתה השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר יפו
ונוסדה בשנת 1887 ע”י משפחות היהודים שרצו לצאת מתוך חומות יפו הצפופה.
שמענו על משפחת שלוש ועל משפחת רוקח שאספר לכם עוד פיקנטריה בהמשך
במשך כל הזמן הזה, אני מקשיבה באוזן אחת לעופרה ובשניה לניגון הפסנתר שנובע מהסטודיו.
תוך דקות קיפצתי בין שיחים, שכחתי שעד לפני שבוע שכבתי עם גב תפוס וראיתי את היופי הזה.
העדשה היתה כ”כ קרובה אליה והיא פשוט התעלמה ממנה ואפשרה לי לצלם.
התמונה הזאת מרגשת אותי כל פעם מחדש, אוהבת בה את עוצמת הרכות.
בכל אופן, עופרה מסיימת את ההסבר ליד ציור הקיר שמספר את סיפור השכונה
ואנחנו נכנסים לחצר הפנימית, לשמוע את סיפור מרכז סוזאן דלל –
על ג’ק וזהבה דלל שחיפשו מקום ראוי להנציח את בתם סוזאן שנפטרה בגיל 25.
אחרי חיפושים אחר אתר ראוי בכל העולם, נמצאה התשובה בנווה צדק
על חורבותיו של בית הספר אליאנס.
אנחנו ממשיכים בסיור, עופרה מסבירה כי בעידן בו לא היה וואטסאפ ואישה או איש שרצו לסמן למאהב או לפילגש
שהשטח פנוי , עשו שימוש בחובק התריסים.
אם היה למעלה משמע השטח פנוי ואם היה למטה , משמע לך.י הביתה
בהמשך נעצרנו ליד עץ משאלות, שעורר לא מעט חיוכים בפתקים שהיו תלויים עליו (למשל: שתהיה כבר ראשת ממשלה) ומשם ממשיכים למקום בו אנרגיה נשית שרויה בכל אבן.
הפנינה שצדה את עיניי, רוחי ונשמתי ושבתה את ליבי
בית רוקח –
אנחנו מגיעים ונכנסים לבית רוקח, שפתוח בימים חמישי ושישי בלבד, בו גרה לאה,
נכדתו של שמעון רוקח ששיקמה את הבית בסיוע משפחת מינץ
והיום הוא משמש מוזיאון לתולדות המשפחה והשכונה, וגם בית ליצירותיה של לאה מג’רו מינץ.
בפתח הבית מקבלים אותנו פסלי נשים, שמשוחחים ביניהם,
אנחנו מתקבלים עם כוס תה מהביל ע”י שרגית, שמספרת על לאה שלמדה ציור ורישום בבצלאל בשנת 1945
והייתה פורצת דרך מבחינת היצירה הנשית.
לאה מג’רו מינץ, הייתה הראשונה שחשבה בצורה “נשית”.
הראשונה שהעזה לראות נשים אחרת ממה שמקובל.
אמנים גברים אהבו להתייחס אל נשים כמקור יופי, הרמוניה וסקס – אולם נקודת מבטם הייתה של משקיפים מבחוץ.
לאה ביקשה לתת ביטוי לאישה מנקודת המבט הנשית שלה, בעידן המודרני בו אנו חיים.
היא מתארת ביצירותיה את הקונפליקט של האשה המודרנית:
מצד אחד – זו שמנסה לחתור ולהגיע למקצועות של גברים ולצד זאת,
נשארת הוולדנית, המניקה, המטפלת והמחנכת של הילדים וגם זו שנושאת במטלות משק הבית.
היא מתארת בפסלים שלה נשים שהשיגו שוויון , אבל קיבלו על עצמן עול כפול ומכופל.
הנשים בפסליה של לאה הן ללא תווי פנים, ללא זהות ולכולן גורל דומה.
זכיתי לשמחתי, לראות ולתעד את האשה האצילית הזאת, שירדה בזמן הסיור עם המטפלת שלה לסיבוב.
הבית והחצר המהממת מאחור , מלאים ביצירות אומנות של לאה בת ה-93,
שאיבדה את מאור עיניה לפני כ-30 שנה, דבר שלא עצר בה מלצייר, גם כשלא ראתה.
** לחיצה על התמונות המוקטנות,תפתח בפנייך גלריית תמונות בגודל מלא **
הגיע הזמן, שנשים תיקחנה לעצמן את השלווה, את המנוחה, את הפאוזה
אני נתקלת לא מעט בנשים שמגיעות אליי לקליניקה באפיסת כוחות, כי קיבלו מתנה,
או כי הרגישו שהגיע זמנן.
אז נכון שאת חלק מהעידן המודרני ונכון שייתכן ואת קרייריסטית ואמא ועקרת בית,
אבל יש לי בקשה אחת אלייך:
תלמדי לקחת לך את הזמן לעצמך. ללמוד. להתפתח. לנשום. לבלות
כל דבר שיעשה לך טוב ושמח בלב.
קצת על עופרה ברק הנפלאה שהעבירה בכשרון רב את הסיור
עופרה מובילה נשים ומסעות למקומות מרתקים, מלאי השראה, לפסק זמן איכותי ומיוחד,
מהשגרה היומיומית, העומס והמשימות בבית ובעבודה.
היא מנחה קבוצות נשים בנושאי התפתחות אישית, מודעות וצמיחה, מרצה, מארגנת טיולי נשים בארץ ובחו”ל,
מנחת מעגלי נשים באירועים משמעותיים בדגש אהבה והעצמה.